וַיִּשְׁמַע אַבְרָהָם אֶל עֶפְרוֹן וַיִּשְׁקֹל אַבְרָהָם לְעֶפְרֹן אֶת הַכֶּסֶף אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּאָזְנֵי בְנֵי חֵת אַרְבַּע מֵאוֹת שֶׁקֶל כֶּסֶף עֹבֵר לַסֹּחֵר.
וברש"י 'וישקל אברהם לעפרן – (בכורות נ) חסר וי"ו לפי שאמר הרבה ואפי' מעט לא עשה.
המידה הזאת לומר הרבה שייכת לרשעים, ולהיפך, הצדיקים אומרים מעט ועושים הרבה. וכך נאמר בגמ’:
'כתיב ואקחה פת לחם וכתיב ואל הבקר רץ אברהם אמר רבי אלעזר מכאן שצדיקים אומרים מעט ועושים הרבה'
עניין ההתחייבות לעשות דברים אין לה שום תועלת, אין לה כלל מקום, להיפך היא גם מזיקה לעשייה. ככל שאדם אומר יותר כך הוא עושה פחות,
האמירה רק מגבילה את האדם וגורמת לו להפחית בערך דיבורו. לעומת זאת הצדיקים היודעים את ערך הדיבור אומרים את המעט וגם זה הוא רק את המוכרח. כל כוחם ומאוויים מתמקדים בעשייה.
כן מבואר מהמדרש שעצם האמירה המרובה היא המגונה, ולא רק בזה שאינם עושים הרבה.
כל אחד, ככל שהוא אומר יותר כך הוא עושה פחות. ולהיפך, הדברים הגדולים שאדם עושה באים ע"י שאומר כמה שפחות.
[ע“פ ר‘ ירוחם ליבוביץ זצ“ל]
